<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ה' שער ב'</h1>
<h2>דף נד.</h2>
וגרסינן בפרק נערה, שנתפתתה בסופו, ההוא דאמר להו נדוניא לברת זל נדוניא, אמר רב זביד פורנא ליתמי, כלומר הריוח דביני ביני ליתומים. ושם ההוא דאמר להו ארבע מאה זוזי דמי חמרא לברת. ואוקיר חמרא, אמר רב יוסף רווחא ליתמי ע"כ. ודוקא דאמר "דמי חמרא" אבל "מחמרא" כבר כתבנו [גיטין ס"ו ע"א] דעתיה דהראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל.
<h2>דף ע.</h2>
תניא האומר תנו שקל לבני בשבת וראויין לתת להם סלע נותנין להם סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל. וגרסינן בפרק מציאת האשה [ע' ע"א], אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, הלכתא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להן כל [צרכם]. והא דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת, הני מילי במילי אחרניתא, אבל הא מינח ניחא ליה, והאי דאמר הכי, לזרוזינהו הוא דעבד.
<h2>דף פה:</h2>
גרסינן בפרק הכותב, ההוא דאמר להו נכסי לטוביה, שכיב אתא טוביה, א"ר יוחנן הרי בא טוביה, אמר לטוביה (ואתה) [ואתא] רב טוביה. לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר. ואי אפשר דגייס ביה, כלומר שהוא רגיל בו ואינו קפיד לקרותו טוביה אע"פ שהוא גדול בחכמה, אינו מפסיד ויתנו לרב טוביה. אתו שני טוביים, שכן ות"ח ת"ח קודם. קרוב ות"ח ת"ח קודם. שכן וקרוב, ת"ש טוב שכן קרוב מאח רחוק. שניהם שכנים שניהם קרובים שניהם תלמידי חכמים, שודא דדייני. פירוש למי שירצה הדיין יתננו. ולא כפירוש רש"י ז"ל שיראו הדיינים למי שהיה קרוב יותר לדעת המת שהיה מקרבו. ואינו, דהיינו כעין שכן וקרוב. ור"ם ז"ל כ"כ, יעשו הדיינים כמו שירצו, כל מה שדעתם נוטה שעל זה אמר נותנים לו. בפרק י"א דמתנה כתבו.
<h2>דף קט:</h2>
וגרסינן בסוף כתובות, ההוא דא"ל דקלא לברת, שכיב ושבק תרי דקלי, מי קרו אינשי לתרי דיקלי דקלא. ואסיקנא דקרו, ויהבינן להו לבת.
